אמא שכולה

בס"ד מוצש"ק, ג' תשרי תשע"ח

היא ישבה בשורה הראשונה,
לבשה שמלה בסוג של ירוק.
לא ירוק זית,
גם לא ירוק "בקבוק"
סוג של ירוק חלש, כמעט אפור.

כך היה בכל שנה
כאילו זֶה לָה חוֹק.
היא טרחה ובאה מבֵיתָה,
אל בית הכנסת לדבר עם קונָה.

היה צריך לתת לה חיבוק,
אך אף אחד אליה לא ניגש
אִפשרו לה לשאת תחינה
הסתכלו עליה כאילו מרחוֹק,
על אִשה שֶכָבָה לה האור.

בכיָה התעורר מחדש,
בכל פעם נהיה חזק,
בעֵת הֵאמֵר המילה
"יצחק".

בכיָה התגַבֵר,
"יצחקל'ה" קולה לחש.
גֵווָה רָטַט
ביָדָה אחזה מטפחת
הדמעות זלגו מעיניה,
היא הסירה את משקפיה.

עמדה במקומה,
לעתים ישבה,
המחזור מונח לפניה
והיא – בעולמה.

הייתי אז ילדה,
היה זה לפני שנים
אני זוכרת אשה צנועה ועצובה
מֵלִיטָה בידיה את הפָנִים.

את שמה אֵיני זוכרת
(אולי היה "שָׂרָה" ?!)
אני רואה אותה נותרת
עִם כאב נורא.

חששו לומר לה דבר – מה,
נתנו לה לבַכוֹת את מר גורלה,
לא ידעו מה נכון לעשות
עִם אמא שכולה.

בכל שנה
כשהחזן אומר "יצחק",
עולָה אל מול עיני התמונה
ואני חושבת עליה בחַג.

אשה טובה
בשמלה בסוג של ירוק,
שֶכֹל הימים אָצרָה את כאבה
הֶעָמוֹק